מיתוס החניונים עמוסי מכוניות הסטודנטים
עופר קורנפלד
באוניברסיטת תל אביב, שממוקמת באזור העשיר ביותר בישראל, לומדים כ-30 אלף סטודנטים. סביב האוניברסיטה יש פחות מ-3,000 מקומות חנייה. מכאן נובע שהצפיפות בחניונים לא נובעת מעושר הסטודנטים, אלא מכך שמספר מקומות החנייה מספיק ל-10% מהם.
הדיון הציבורי על העלאת שכר הלימוד באוניברסיטאות בישראל כפי שהמליצה ועדת שוחט, נסמך על מיתוסים נפוצים. המיתוס הראשון הינו שהסטודנט הישראלי הוא עשיר, ושכר הלימוד אינו עול כלכלי משמעותי. לראייה מובאת הצפיפות בחניונים סביב האוניברסיטאות, המלמדת לכאורה על עושרם של הסטודנטים. העובדות הן כמובן שונות לגמרי.
באוניברסיטת תל אביב, שממוקמת באזור העשיר ביותר בישראל, לומדים כ-30 אלף סטודנטים. סביב האוניברסיטה יש פחות מ-3,000 מקומות חנייה. מכאן נובע שהצפיפות בחניונים לא נובעת מעושר הסטודנטים, אלא מכך שמספר מקומות החנייה מספיק ל-10% מהם.
המיתוס השני הוא שמערכת מלגות מאפשרת נגישות להשכלה גבוהה לכל. העובדות מלמדות אחרת. ב-78' הרחיב ראש הממשלה מנחם בגין את חוק החינוך ל-12 שנות לימוד. מחקרים מלמדים שלמרות מערכת מלגות שהייתה קיימת קודם, הרי שכתוצאה מהשינוי, קבוצות אוכלוסייה מהפריפריה למדו שנה נוספת.
רוב הסטודנטים נסמכים על הוריהם כדי להתקיים. זו נגזרת ישירה של העובדה שהם לא יכולים לעבוד במשרה מלאה. הנורמה של תמיכת ההורים בהשכלת ילדיהם נסמכת על תרבות יהודית המהללת את ההשכלה, אך היא מתנגשת עם ערכי שוויון וכבוד עצמי.
הגדלת מספר שנות הלימוד היא ההשקעה המוצלחת ביותר שיכולה לעשות המדינה. התשואה של כל שנת לימוד גדולה לאין ערוך מהעלות הכרוכה בלימודים. על כל שנת לימוד עולה השכר ב-8% בממוצע.
המדיניות הנכונה של הממשלה היא להפוך את הלימוד באוניברסיטאות לחינוך חינם, ובכך להגדיל את התוצר בעתיד ואת ההכנסות ממסים. במקום זאת, כדי לפתור מצוקה תקציבית מקומית שנוצרה עקב הקיצוץ בתקציבי האוניברסיטאות, מנסים באוצר להעלות את שכר הלימוד.
30 השנים שעברו העלו את סף ההשתתפות בעולם המודרני. אם מדינת ישראל חפצת חיים כלכליים בעולם גלובלי ותחרותי, היא לא יכולה לוותר על קבוצות אוכלוסייה שההשכלה הגבוהה תימנע מהן, כמו שנאמר: "היזהר בבני עניים - כי מהם תצא תורה".
